מישהו מקשיב למה שאני אומרת - מגה פוסט

ביום שישי החלפתי קידומת (לא, לא עברתי דירה גיברת זליבנסקי. היה לי יום הולדת ). הפסטיבל החל כבר ביום רביעי וכלל מתנות מהילדים, ארוחות בחוץ וצ'ופרים מבעלי המקומות בהם אכלנו (פיצה זזה שאין כמוה בכל הארץ וכיופים סנטר שהיו יותר מפיירים איתנו ולא גבו שקל על הארוחה הזוגית שאכלנו עקב תקלה שהתרחשה במטבח). בשישי בבוקר ארזנו תיק ויצאנו.
אם צריך לתת לסופ"ש הזה כותרת הרי שהיא -מישהו מקשיב לי. גם כי בתכנון עצמו בעלי לקח בחשבון הרבה דברים שאני אוהבת וגם בזכות המתנות המדוייקות שקיבלתי מחברים (שיעור יוגה פרטי, שובר לרכישת איפור {תיק האיפור שלי נגנב לפני כשנה}, גרלנדה {מתה על גרלנדות} ספר על המוח הנשי, שוקולד מריר 85% {יאמי !}, שעון בעיצוב רטרו ועוד). אז נכון שאני תמיד מתלהבת בקול רם ולכן קל לדעת מה אני אוהבת, אבל זה בעיקר אומר שכשאני מדברת הם לא רק שומעים אותי, הם גם באמת באמת מקשיבים.
בקיצור - נסענו לירושלים העיר הנבחרת לא רק לשלושת הדתות הגדולות אלא גם לי עצמי באופן אישי ובלתי אמצעי.
הגענו לעין כרם ושלט הרחוב הראשון שראיתי, שימו לב:

התחלה מבטיחה לא?!

וזה הנוף שנשקף אלי כשיצאתי מהרכב בחניה:

 טיילנו במנזרים יפים, לפי רשימה שהוכנה מראש:

וטיילנו בגלריות האמנים שבסביבה. למשל הגלריה של אהרון בצלאל שמפסל בכל מיני חמרים ומגלף בעץ (תמונת החצר):

ובסטודיו של תכשיטנית בשם מיכל גמליאלי (לא צילמתי בתוך הסטודיו כי הכל בארונות זכוכית) אבל יש תמונות בגלריה שלה.

תוך כדי טיול נתקלנו בשלט מעניין שלא הוביל לשום מקום:

בתיבת דואר מדליקה בחזית של בית:

במעקה מפוסל של מירפסת:

וקנינו קפה ושוקולד בחנות קטנטנה ומתוקה:

בהתאם ללוח הזמנים שקיבלתי, בשעה 11:30 צריך ללכת לרכב כדי להמשיך לתחנה הבאה. עצרנו במרכז העיר והלכנו לאכול צהריים אצל מורדוך. עכשיו, אני יודעת שבנות רבות ירימו גבה על הבחירה לאכול ארוחת יום הולדת במסעדת פועלים, אבל מה לעשות שזה מה שאני אוהבת?! כשאני באמת רעבה (מתי אני לא?) אני רוצה אוכל ביתי, מבושל ורצוי ממטעמי המטבח הצפון אפריקאי (איך זה קשור לגנים שלי לא ברור). אז אכלנו את המעדן האולטימטיבי- מפרום:

הנה המפרום לפני שהוא פגש אותי:

ואחרי:

ועכשיו חידה - מה זה?

התשובה בסוף הפוסט...

אחרי הארוחה הזריזה (בחיי, מהירות ההגשה שם שמה את מקדונלדס בכיס הקטן), שמנו פעמינו לשוק מחנה יהודה, תראו את חזית הבניין הזה, זה הכל ציור:

והדוכן הראשון בשוק- משהו שניתן למצוא רק בישראל:

אני אוהבת שווקים. מתה על שווקים, תראו את עושר הצבעים והמבחר:

פירות בגודל הזה לא ראיתי בשום מקום (רק לצורך הדוגמה: קוטרו של הכרוב- לפחות 35 ס"מ והגזר באורך של 30 ס"מ):

בקיצור (?) טיילנו בשוק והתיידדנו עם המוכרים, למשל כשהגענו לדוכן החלבה, אחד המאכלים האהובים עלי:

אמרתי משהו בנוסח: "אני מרגישה שמתתי ועליתי לגן עדן..." ומיד המוכר לקח על עצמו את תפקיד המלאך והאכיל אותי בתמרים, קפה, שוקולד שוויצרי, פירות, פיצוחים... והכל עטוף בחלבה המופלאה שהם מייצרים. אכלתי  כמויות כאלה שצריך לפחות 10 שעות רצוף על ההליכון כדי שהגוף ישכח את מה שבלוטות הטעם כבר לא ישכחו לעולם!!!

בהמשך הדרך ראיתי חלון ראווה ובתוכו גרמופון וסבונים ושלט עליו כתוב: כרשינא.

אז מה, לא ניכנס?
נכנסו לחנות פיצפונת, מלאה בסבונים, קרמים ודברים טובים לטיפוח, הנפרסים ונשקלים על משקל של פעם ובין לבין מפוזרים אוספי עתיקות מדליקים ביותר: למשל סבוני אבן של פעם, רובם ככולם (אני חושבת) תוצרת הארץ מלפני כמה עשרות שנים:

בחנות פגשנו את עודד, בעל החנות,  והתאהבנו! עודד, בחור מקסים, מיד כששמע שזה יום ההולדת שלי הוציא כוסיות, ערק (!) ומיץ אשכוליות וביחד חגגנו יום הולדת הזוי במובן הכי חיובי של המילה בצהרי היום באמצע השוק (-:

מבסוטים מהחיים נסענו למלון ממילא. מה אומר ומה אגיד - מדהים, יוקרתי, מעוצב עד הפרט האחרון ומפנק. תראו את התמונות: סף החדר עשוי דק ועליו רשומים מספרי החדרים, חדר הרחצה תחום בזכוכית שקופה (רואים את הבבואה שלי שמשתקפת?) ובלחיצת כפתור הזכוכית הופכת חלבית ונותנת אינטימיות. האמבטיה ע נ ק י ת, שני אנשים לא קצרים במיוחד יכולים לשבת בה בנוחיות (כן, ניסינו, מה אתן חושבות?!)

צילמתי גם את הלובי, אבל אתן יכולות פשוט לגשת לאתר שלהם ולצפות בסיור וירטואלי (קצת עושה סחרחורת אבל מקסים).

אחרי השלף שטונדה ועוד כמה עיסוקים יצאנו לארוחת ערב במסעדה היפיפה: קולוני שם הופתעתי ע"י חברים שהצטרפו לחגיגה.

צילמתי את המקום אבל עדיף שתראו את התמונות באתר שלהם. הצלם שלהם יותר מוכשר ממני (-:

האוכל מצויין, היחס מעולה והמחיר לא זול, אבל גם לא יקר בצורה שערורייתית.

ארוחת הבוקר למחרת (שבת) דרשה בוק בפני עצמה הבא ללמדנו שגם במקום שומר כשרות ניתן להגיש ארוחת בוקר ברמה שעולה על ג'חנון, קורנפלקס וביצים קשות:

כמובן שאח"כ הלכנו לכותל ולשוק של העיר העתיקה שבשעה 10:30 בבוקר היה כמעט ריק לחלוטין מה שאיפשר לי לגלות שכל הדוכנים נראים אותו הדבר (בד"כ מרב הדוחק בקושי שמים לב), אז עברנו לרחובות הצדדים, אל השוק הערבי האותנטי ושם מצאתי וקניתי סיכות תפירה סקראפיות ביותר בעלות של 2 ש"ח לחבילה. לאחר שבטעות כמעט הגענו להר הבית החלטנו לעשות אחורה פנה ולוותר על ההזדמנות להפוך לאייטם חדשותי מהמדרגה הראשונה (-;

בדרך ראינו בכמה מקומות פיתות משתזפות בשמש:

אין לי מושג מה זה ולמה זה. מי יודע?

מנוחת צהריים וטיול קצר במדרחוב ממילא סגרו את הסופ"ש וחזרנו הביתה שמחים, ובעיקר רגועים (זו הפעם ראשונה שנסענו לבד בלי הילדים, ולפיכך יכולנו להיזכר מי אנחנו כשאנחנו לא אבא ואמא).

מכיוון שהטיול כלל את כל הרכיבים והמקומות האהובים עלי ואת כל פנטזיות החופשה האולטמטיבית שהיו לי, יש לי עכשיו עשור שלם לפתח אהבות ופנטזיות חדשות.

המלצות?

מישהו?

רחלי

והתשובה לחידה: צלחת החומוס הטעים עד כדי מדהים של מורדוך (ובדרך כלל אני בכלל לא מתה על חומוס תוצרת עצמית)