רחלי גזית Rachel Gazit

בקיץ נסענו לטיול בלונדון. אחחח איזו עיר. יש בה הכל: ישן וחדש, רציני ופרוע, עממי ומלוכה, כבוד ומרדנות, שמרנות וקידמה...  הכל. רק דבר אחד אין בה - את הבית הפרטי שלנו.  <פאוזה דרמטית> המדען הקטן קצת חשש שירגיש בודד, בלי חברים ורצה לקחת איתו משהו שיעזור לו להתמודד עם המצב. למשל...  כלב!!! <פאוזה לעיכול> היות (וכפי שיודע כל מי שעקב אחרי הפוסטים הקודמים בנושא: אבא תקנה לי גור קטן חלק 1 , 2 , ו- 3 ) אין לנו כלב, יש לנו מזל שאמא של המדען (ע"ע אני) שכשזורקים לה כדור היא קודם כל תופסת. רק אח"כ שואלת בלב: "למה ל&*#^*%ל תמיד זורקים עלי כדורים מוזרים ומקוריים שכאלה? הוא לא יכול לרצות סתם פוקימון?" <פאוזה לרחמים עצמיים> וכך, כדי לאפשר למדען הקטן להרגיש בבית בכל מקום כולל בטיסה ובעיקר כדי לא לקחת איתי כלב (למרות שלא חסרים כמה עזובים ומסכנים בשדה התעופה), מצאתי את עצמי מקדישה את הלילה לפני הטיסה לבריאת כלבלב שמותר להעלות למטוס, ניתן לישון איתו, לרוץ איתו וגם לקפוץ, והוא לא דורש יותר טיפול מטאמג'וצי מצוי.  טריויאלי, לא ככה?! <פאוזה להכרת תודה על קיו...