רחלי גזית Rachel Gazit

the English version integrated with the Hebrew one. Kindly scroll your way down. אוי, איך אני מקנאה באמנים של פעם: לשבת בקפה כסית, להתהולל עד כלות ואז, כשהמוזה מגיעה, להיכנס לסטודיו בסערה ולהישאר שם עד שסערת היצירה שוכחת. בלי אוכל, בלי ילדים וחוגים וכביסה, אפילו בלי בני זוג. יצירה נ ט ו ! האמת, אני לא יודעת אם כך באמת הם חיו, אבל כשמדברים עליהם, על האמנים של פעם, בארץ או בחו"ל, לשם הדמיון שלי נושא אותי. ואני? אני מגדירה את עצמי אומנית היי-טק (או אולי זה דווקא לואו-טק) יש שעות עבודה מוגדרות ובהן צריך ליצור. אין פריבילגיה של מוזה. יש פרויקט, יש דד-ליין ואין חוכמות! זה לא אומר שאני לא במיטבי דווקא בצורה הזו, אבל בכל מקרה, אני לא יכולה להרשות לעצמי שום צורה אחרת, למשל - לדחות עבודה עד שהמוזה תבוא. כי מה יהיה אם היא לא תבוא? אם היא בדיוק עסוקה? אם אני אצלה בממתינה? אבל כשאני עושה דברים לא כי צריך, אלא כי אני רוצה, (וזה קורה, זה רק מאד מבלבל כשהתחביב הוא גם המקצוע וגם דרך חיים) או אז, אני מרשה לעצמי להיות אמנית במובן הold fashion של המילה ולחכות לגברת מוזה שתבוא להתארח (את ההתהול...

לא יאומן, אבל זה ההספק (או בכל אופן הנסיון להספיק) במסיבת הסקראפ שארגנו אליס מ my punch ולימור מקסם שימושי . אחרי התגובות המצויינות של כולן למסיבת הסקראפ הקודמת שארגנה אליס, החלטתי שהפעם אני לא נשארת בבית. מצד שני פשוט לקחתי את כל הבית איתי, אז הרגשתי קצת כמו צב שנשאר בבית גם כשהוא הולך למקום אחר (-: מכיוון שהגעתי באיחור קל, לא הספקתי לעשות סיבוב מינגלינג, ואפילו לא הספקתי להסתכל סביב וכך יוצא שדרך הפוסט של קרן-פרפרים , למשל, גיליתי שהיו שם עוד בנות שאני מכירה ולא שמתי אליהן לב. אז מי שלא אמרתי לה שלום - סליחה (מזל שתכף יום כיפור). לשמחתי קפצה עלי אופקיקו ודאגה לי למקום בשולחן יחד איתה ועם כמו רקפת, ארטמיס ועוד שתי נשים כל כך נחמדות שאני ממש מתביישת שאינני זוכרת את שמן (כבר אמרתי שמזל שתכף יום כיפור, אני רואה שיהיה לי הרבה לצום בגינו) אבל אני אבדוק ואשלים את החסר. האתגר הראשון: כרטיס ATC, הנושא: דבש הזמן לביצוע: 5 דקות!!! כפתורים בצבע דבש, לב -מסמן אהבה למתוק, סרט תואם והחתמה של חלת דבש בעזרת הפקק של טוש הלבד שהיה לי (צורתו משושה), טבלתי בדיו והחתמתי הרבה פעמים. האתגר השני: עיצוב מעטפת...