רחלי גזית Rachel Gazit

היום לפני 15 שנים נרצח יצחק רבין. באותו הזמן הייתי בערך באמצע ההריון וכשאיתן הבר יצא עם ההודעה קורעת הלב והמצמררת לתקשורת, תפסתי את הבטן באינסטינקט הגנתי. בחיים לא אשכח את המילים האלה: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב ויגון עמוק על מותו של ראש ממשלת ישראל ..." כמו אנשים רבים בכיתי מול המסך, ובכיכר עם הנרות, ועל דפי העיתונים, וצפיתי במסע הלוויה משל יש סיכוי שהוא תיכף יחזור לחיים. כאבתי מול ההספדים שהזכורים ביותר מבינהם הם של נועה, נכדתו של רבין ושל קלינטון, נשיא ארה"ב דאז. הספד שהשפיע עלי עמוקות ואחזור אליו בסוף הפוסט. ואז התגלה הרוצח והתקיים המשפט. הוא מעולם לא התחרט וטען שמעשיו נעשו בכדי להציל אותנו, את העם. ואני שואלת: מי שֹמך? מי שֹמך לפעול בשם העם? פועלו של רבין, וזה לא משנה אם מסכימים איתו או לא, נעשה בצורה לגיטימית בזכות הקולות שקיבל מהעם. כן אותו העם. ואתה, מי שֹמך? מי נתן לך את קולו? אני לא מתיימרת לעמוד בשורה אחת עם רש"י וקסוטו, גם לא בשורה מאחוריהם, אבל לפני יותר משלושת אלפים שלוש מאות ועשרים שנים, ניתנה התורה לעם ישראל. אלוקים, אותו אל שבשמו אתה קורא ב...