פגעו בי.

אדם שאני מאפשרת לו הרבה יותר מדי מקום בלב שלי, פגע בי.
שוב.
המסקנה שלי מכך ששוב אפשרתי לזה לקרות, היא - שאני אופטימית ללא תקנה שמאמינה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה (שזה ניסוח ממש-ממש יפה ועדין ל- סתומה שלא לומדת מהנסיון!!!).
בכל אופן, מה שבאמת חשוב בסיפור הזה זה שמעז יצא מתוק. ועוד איזה מתוק!
קודם כל דפי, שלאורך כל היום ראתה, שמעה, הכילה אותי ופרסה לי רשת של תמיכה ועידוד.
איך אני אוהבת אותך !
המשיך בנילי ששלא בטובתה "זכתה" לראות אותי נסערת כל כך ולמרות שהיתה קצת עסוקה וקצת מיהרה היתה ממש קשובה ועדינה איתי.
אין עלייך.
זה הסתיים ב-4, טוב, 5 (!) פרוסות של עוגת שוקולד מרוכז ומזוקק ישר ללב (אני מתעלמת, במודע, מהאמת- שזה עבר ללב רק בהקשר של כולסטרול) כי אין כמו שוקולד ליצירת מיסוך מתוק לרגשות בצורת אשליה של אושר!
באמצע, בין לבין, ביצעתי פעולה כירוגית חיונית במצבים כאלה ונפרדתי לעד מכמה שטרות כסף שסיימו את חייהם בקפיצה מגובה הארנק שלי לקרקעית הקופה הרושמת בחנות הנעליים בה רכשתי 2 זוגות נעליים! ההחלטה שלי להיות החלטית בבחירת הנעלים התבטאה בהחלטה הממש מצויינת שלא לבחור בינן ולקנות את שתיהן.
כי אין כמו רכישת (2 זוגות) נעליים ליצירת מיסוך עליז לרגשות בצורת אשליה של עושר!
שיטחי, אני יודעת.
ואכן הנעליים הן שטוחות (((-:
הן גם נוחות ומקסימות ואין שום קשר בינן לבין התכנון שהיה לי כשניכנסתי לחנות- לרכוש זוג סנדלים/כפכפים לכבוד הקיץ ועל הדרך להסיח את דעתי ממה שקרה.
עכשיו אאלץ לרכוש עוד זוג.
שיט.
כמה נורא.
אני ממש סובלת כאן, אנשים... (-:

ממש פוסט של סבל משובח (הסבל, לא הפוסט)!!!

ואצלנו בפולין, עוברת האמת מדור-לדור ובסודי-סודות: שזה בסדר לסבול,
זה אפילו רצוי...

כל זמן שיש קהל !!!

את זה כתבתי ופרסמתי בלילה.
הבוקר, אחרי שקראתי את התגובות הראשונות, ובעיקר בזכות תגובתה של יעל יניב- הנה הסרטון לשיר שהכי כיף להתחיל איתו את היום: