סופה של תקופה...

לפני שבוע נפטר דוד עזרא ז"ל.
אני מניחה שהשם הזה לא אומר הרבה לרב האנשים, אבל לי הוא אומר המון.
דוד הוא זה שהקים את חנות היצירה "פנאי לי" ובהמשך את החברות "סמיילי" ו"סופרקיט" - השמות האלה מוכרים הרבה יותר, גם לאנשים שאינם חובבי יצירה.
את השלט הענקי של "פנאי לי" בדרך מנחם בגין, בת"א, קשה לפספס כבר מעל 30 שנה.

הכרתי אותו ואת כל משפחת עזרא כילדה, כשאמא שלי היתה לקוחה של החנות.
כנערה, כשאמא שלי לימדה בבית החוגים שלו.
אחרי הצבא, כשהיה הבוס הראשון שלי.
ובהמשך השנים כאשר עבדתי אצל שני בניו, ממשיכי דרכו,  במקביל: אצל עודד ב"פנאי-לי" ואצל ערן ב"סופרקיט".

דוד לימד אותי המון.
לא בתחום היצירה, את הידע הזה הבאתי מהבית. אלא בתחומים סובבי היצירה כגון השיווק ושירות הלקוחות. דוד היה הראשון בארץ (נדמה לי) שהקים חנות יצירה והיה רעיונאי מעולה ואשף בשיווק. הרעיונות שלו איך למשוך קהל, היו מהמקוריים ביותר שניראו בארץ בזמנו.
הנרות הצפים שהשתקפו דרך חלון הראווה (תקראו על כך בהמשך) הם רק דוגמא אחת, אך מצויינת לרעיונות שלו.
הוא לימד אותי שכל פרט חשוב, אפילו איך מכניסים חומר פרסומי למעטפה כך שכאשר פותחים אותה יראו, דבר ראשון, את הפרטים החשובים ביותר.
שירות לקוחות היה חשוב לו, כשעוד אף אחד בארץ לא ידע מה זה.
זה קצת משעשע לכתוב את זה כשמי שהכיר אותו יודע איזה חוש דרמטי היה לו. עם כל כמה ששירות הלקוחות היה חשוב לו והוא דרש מהעובדים לתת שירות הכי טוב ואפילו יותר, הוא עצמו היה מסוגל לעמוד באמצע החנות ולצעוק כאילו אין מחר. אח"כ היה תופס את עצמו ובבת אחת מתחיל לצחוק. (טוב, לא תמיד הוא צחק אחרי הצעקות, אבל הצחוק הזה זה הזכרון הכי חזק שלי ממנו).
כשאהב - אהב בעוצמה אדירה.
וכשלא אהב - כדאי היה לתפוס מרחק.
כשכעס - החוש הדרמטי שלו היה מגיעה לשיאים שלא היו מביישים את רוברט דה נירו. אבל כמו שהתחמם מהר כך גם היה נרגע.
כשצחק - אי אפשר היה שלא להדבק, אפילו אם לא ידעתם על-מה-ולמה.

לפני כ- 5 שנים, לקראת יום הולדתו ה-70 ביקש להכין לעצמו אלבום ביוגרפי. שוחחנו על כך, אבל בגלל המעורבות הרגשית שלי, לא רציתי להכין את האלבום בעצמי וחיברתי אותו עם שלי טל, המוכשרת. שלי עיצבה לו אלבום ענק (בכל זאת, 70 שנים) שאני יודעת שהוא מאד אהב. (בלינק תוכלו לראות 2 עמודים מתוך האלבום, אלו עמודי החתונה בשחור-לבן-ורוד).
כשהייתי בשבעה צילמתי כמה עמודים מהאלבום, שמספרים את סיפור הקמת "פנאי-לי", שהוא בעיני סיפור בעל ערך חלוצי. סליחה בפני שלי שלא רואים את העיצוב, אבל רציתי שתצליחו לקרוא את הסיפור מהתמונות עצמן (ניתן להקליק על התמונות להגדלה):

אותו עמוד, חסרות מילים בצדדים אבל יותר קל לקרוא:

עוצמות הרגש שלו גרמו לי להאמין שדוד, אל אף מצבו הבריאותי, ימות אחרי כולנו.
שבוע שעבר, אחרי חודשים של מלחמה, דוד נפטר.
יהי זכרו ברוך.