לפני שבוע נפטר דוד עזרא ז"ל.
אני מניחה שהשם הזה לא אומר הרבה לרב האנשים, אבל לי הוא אומר המון.
דוד הוא זה שהקים את חנות היצירה "פנאי לי" ובהמשך את החברות "סמיילי" ו"סופרקיט" - השמות האלה מוכרים הרבה יותר, גם לאנשים שאינם חובבי יצירה.
את השלט הענקי של "פנאי לי" בדרך מנחם בגין, בת"א, קשה לפספס כבר מעל 30 שנה.
הכרתי אותו ואת כל משפחת עזרא כילדה, כשאמא שלי היתה לקוחה של החנות.
כנערה, כשאמא שלי לימדה בבית החוגים שלו.
אחרי הצבא, כשהיה הבוס הראשון שלי.
ובהמשך השנים כאשר עבדתי אצל שני בניו, ממשיכי דרכו, במקביל: אצל עודד ב"פנאי-לי" ואצל ערן ב"סופרקיט".
דוד לימד אותי המון.
לא בתחום היצירה, את הידע הזה הבאתי מהבית. אלא בתחומים סובבי היצירה כגון השיווק ושירות הלקוחות. דוד היה הראשון בארץ (נדמה לי) שהקים חנות יצירה והיה רעיונאי מעולה ואשף בשיווק. הרעיונות שלו איך למשוך קהל, היו מהמקוריים ביותר שניראו בארץ בזמנו.
הנרות הצפים שהשתקפו דרך חלון הראווה (תקראו על כך בהמשך) הם רק דוגמא אחת, אך מצויינת לרעיונות שלו.
הוא לימד אותי שכל פרט חשוב, אפילו איך מכניסים חומר פרסומי למעטפה כך שכאשר פותחים אותה יראו, דבר ראשון, את הפרטים החשובים ביותר.
שירות לקוחות היה חשוב לו, כשעוד אף אחד בארץ לא ידע מה זה.
זה קצת משעשע לכתוב את זה כשמי שהכיר אותו יודע איזה חוש דרמטי היה לו. עם כל כמה ששירות הלקוחות היה חשוב לו והוא דרש מהעובדים לתת שירות הכי טוב ואפילו יותר, הוא עצמו היה מסוגל לעמוד באמצע החנות ולצעוק כאילו אין מחר. אח"כ היה תופס את עצמו ובבת אחת מתחיל לצחוק. (טוב, לא תמיד הוא צחק אחרי הצעקות, אבל הצחוק הזה זה הזכרון הכי חזק שלי ממנו).
כשאהב - אהב בעוצמה אדירה.
וכשלא אהב - כדאי היה לתפוס מרחק.
כשכעס - החוש הדרמטי שלו היה מגיעה לשיאים שלא היו מביישים את רוברט דה נירו. אבל כמו שהתחמם מהר כך גם היה נרגע.
כשצחק - אי אפשר היה שלא להדבק, אפילו אם לא ידעתם על-מה-ולמה.
לפני כ- 5 שנים, לקראת יום הולדתו ה-70 ביקש להכין לעצמו אלבום ביוגרפי. שוחחנו על כך, אבל בגלל המעורבות הרגשית שלי, לא רציתי להכין את האלבום בעצמי וחיברתי אותו עם שלי טל, המוכשרת. שלי עיצבה לו אלבום ענק (בכל זאת, 70 שנים) שאני יודעת שהוא מאד אהב. (בלינק תוכלו לראות 2 עמודים מתוך האלבום, אלו עמודי החתונה בשחור-לבן-ורוד).
כשהייתי בשבעה צילמתי כמה עמודים מהאלבום, שמספרים את סיפור הקמת "פנאי-לי", שהוא בעיני סיפור בעל ערך חלוצי. סליחה בפני שלי שלא רואים את העיצוב, אבל רציתי שתצליחו לקרוא את הסיפור מהתמונות עצמן (ניתן להקליק על התמונות להגדלה):
עוצמות הרגש שלו גרמו לי להאמין שדוד, אל אף מצבו הבריאותי, ימות אחרי כולנו.
שבוע שעבר, אחרי חודשים של מלחמה, דוד נפטר.
יהי זכרו ברוך.
אני מניחה שהשם הזה לא אומר הרבה לרב האנשים, אבל לי הוא אומר המון.
דוד הוא זה שהקים את חנות היצירה "פנאי לי" ובהמשך את החברות "סמיילי" ו"סופרקיט" - השמות האלה מוכרים הרבה יותר, גם לאנשים שאינם חובבי יצירה.
את השלט הענקי של "פנאי לי" בדרך מנחם בגין, בת"א, קשה לפספס כבר מעל 30 שנה.
הכרתי אותו ואת כל משפחת עזרא כילדה, כשאמא שלי היתה לקוחה של החנות.
כנערה, כשאמא שלי לימדה בבית החוגים שלו.
אחרי הצבא, כשהיה הבוס הראשון שלי.
ובהמשך השנים כאשר עבדתי אצל שני בניו, ממשיכי דרכו, במקביל: אצל עודד ב"פנאי-לי" ואצל ערן ב"סופרקיט".
דוד לימד אותי המון.
לא בתחום היצירה, את הידע הזה הבאתי מהבית. אלא בתחומים סובבי היצירה כגון השיווק ושירות הלקוחות. דוד היה הראשון בארץ (נדמה לי) שהקים חנות יצירה והיה רעיונאי מעולה ואשף בשיווק. הרעיונות שלו איך למשוך קהל, היו מהמקוריים ביותר שניראו בארץ בזמנו.
הנרות הצפים שהשתקפו דרך חלון הראווה (תקראו על כך בהמשך) הם רק דוגמא אחת, אך מצויינת לרעיונות שלו.
הוא לימד אותי שכל פרט חשוב, אפילו איך מכניסים חומר פרסומי למעטפה כך שכאשר פותחים אותה יראו, דבר ראשון, את הפרטים החשובים ביותר.
שירות לקוחות היה חשוב לו, כשעוד אף אחד בארץ לא ידע מה זה.
זה קצת משעשע לכתוב את זה כשמי שהכיר אותו יודע איזה חוש דרמטי היה לו. עם כל כמה ששירות הלקוחות היה חשוב לו והוא דרש מהעובדים לתת שירות הכי טוב ואפילו יותר, הוא עצמו היה מסוגל לעמוד באמצע החנות ולצעוק כאילו אין מחר. אח"כ היה תופס את עצמו ובבת אחת מתחיל לצחוק. (טוב, לא תמיד הוא צחק אחרי הצעקות, אבל הצחוק הזה זה הזכרון הכי חזק שלי ממנו).
כשאהב - אהב בעוצמה אדירה.
וכשלא אהב - כדאי היה לתפוס מרחק.
כשכעס - החוש הדרמטי שלו היה מגיעה לשיאים שלא היו מביישים את רוברט דה נירו. אבל כמו שהתחמם מהר כך גם היה נרגע.
כשצחק - אי אפשר היה שלא להדבק, אפילו אם לא ידעתם על-מה-ולמה.
לפני כ- 5 שנים, לקראת יום הולדתו ה-70 ביקש להכין לעצמו אלבום ביוגרפי. שוחחנו על כך, אבל בגלל המעורבות הרגשית שלי, לא רציתי להכין את האלבום בעצמי וחיברתי אותו עם שלי טל, המוכשרת. שלי עיצבה לו אלבום ענק (בכל זאת, 70 שנים) שאני יודעת שהוא מאד אהב. (בלינק תוכלו לראות 2 עמודים מתוך האלבום, אלו עמודי החתונה בשחור-לבן-ורוד).
כשהייתי בשבעה צילמתי כמה עמודים מהאלבום, שמספרים את סיפור הקמת "פנאי-לי", שהוא בעיני סיפור בעל ערך חלוצי. סליחה בפני שלי שלא רואים את העיצוב, אבל רציתי שתצליחו לקרוא את הסיפור מהתמונות עצמן (ניתן להקליק על התמונות להגדלה):
אותו עמוד, חסרות מילים בצדדים אבל יותר קל לקרוא:
עוצמות הרגש שלו גרמו לי להאמין שדוד, אל אף מצבו הבריאותי, ימות אחרי כולנו.
שבוע שעבר, אחרי חודשים של מלחמה, דוד נפטר.
יהי זכרו ברוך.
עצוב....יהיה זכרו ברוך.
השבמחקWOW רחלי
השבמחקעשית לאדם הרבה כבוד בפוסט הזה, וממש אני חשה כאילו קצת אני מכירה את האדם לאחר התיאור שלך
יהיה זכרו ברוך
ואת פשוט בן אדם נפלא
עצוב לקרוא שהלך לעולמו אך באותה נשימה מרגש לקרוא עד כמה היה מיוחד, ואיך פועלו השפיע עלייך, כמו גם על רבים אחרים (כולל אני, מסתבר)
השבמחקתודה ששיתפת וריגשת וכל שנותר לי הוא לחזק אותך ולשלוח תנוחמיםם למשפחה.
נילי - תודה, אני שמחה שהכבוד שאני מרגישה כלפיו עבר דרך הפוסט.
השבמחקיעלי- בדיוק בגלל ההשפעה הלא-ישירה הזו החלטתי לשתף. תודה.
כמה מרגש, גם אני הייתי בין הלקוחות הראשוניים
השבמחקשל פנאי לי, איזה זכרונות..
רחלי יקרתי כמה מרגשת הרשומה שהקדשת לדוד ז"ל.
השבמחקתודה שצילמת את סיפורו היה ממש מרתק ללמוד על הצד ההיסטורי של תחום התחביבים בארץ, אין ספק שיש לו זכות חלוצית בתחום, ומה שמנחם במקצת
זה שהעשיה שלו ממשיכה להתקיים בזכות בניו, יהי זכרו ברוך.
כמה מרגש. את כותבת את שמו - דוד, ומרגיש שעבורך הוא סוג של דוד uncle יותר מ-דוד david. טוב שנשאר כזה ספר שמתאר את מפעל חייו המרתק.
השבמחקדפי, את מה שאני צריכה פוסט שלם כדי להצליח לבטא את מכניסה במשפט אחד.
השבמחקבעיניי את מלכת המילים המדוייקות.
כתיבה מרגשת ונותנת הרבה כבוד...
השבמחקתודה על ההצצה המעניינת.
רחלי, לקח לי זמן להבין שמדובר ב-david ולא בדוד (בדומה לדפי...). כתבת עליו מדהים, ואני חייבת לציין שעכשיו החוויה (היום-יומית) שלי של הליכה ל"פנאי לי " תהיה בשבילי, מעבר לכיף, מלאה רגש וסנטימנטים. תודה על השיתוף, איזה בן אדם מדהים, אנחנו בתור יוצרות חייבות לו (מסתבר) המון :-)
השבמחקהוא (וגם את) השראה לכולנו.
יהי זכרו ברוך.
וווואאאוו , באו לי דמעות, הפוסט שלך כל כך אמיתי, אני זכיתי להיות אחת הלקוחות הותיקות וזכיתי להיות אחת הלקוחות האהודות, גם על רותי,
השבמחקיצא לי לראות בדוד כל מה שאת מספרת. שמעתי שהוא חולה. ואני כואבת את מותו. אנא מסרי לרותי את תנחומי.אכן הפוסט הזה נותן לו כבוד שמגיע לו.
מנילי-סנורקה מקיבוץ בדרום (שרקמה לפנאי-לי רקמה ברזילאית). וגם לאמא שלך, שלמדנו יחד...
תנחומי האמיתיים
נילי
התיאור של דוד ממש מציאותי אמיתי ונכון
השבמחקהכרתי אותו כל כך הרבה שנים שמוזר לי שפתאום הוא איננו
יהי זכרו ברוך
המלים הנרגשות שלך מעלות את דמותו המיוחדת במינה של דוד,
השבמחקונותנות לנו להבין איזה אדם משכמו ומעלה היה.
יהי זכרו ברוך. אמן!!
דליה
רחלי המקסימה, מי שיצא לו להכירך לא מתפלא על הרשימה המרגשת שכתבת. בלי להכיר את האיש- צר לי על לכתו.
השבמחקואני מזכירה לך את בקשתי לגיזרה של הכלב החמוד. תודה!
נחמה שחורי.
כתבת מרגש כל כך. פנאי לי בשבילי זה מוסד אמיתי ומרגש לקרוא על פועלו החלוצי בתחום היצירה בארץ.
השבמחקהוא השאיר אחריו מפעל חיים משגשג, מורשת ודור שני שהולך בעקבותיו.