עמית: רע, חבר, ידיד (מילון אבן-שושן)

היום לפני 15 שנים נרצח יצחק רבין.

באותו הזמן הייתי בערך באמצע ההריון וכשאיתן הבר יצא עם ההודעה קורעת הלב והמצמררת לתקשורת, תפסתי את הבטן באינסטינקט הגנתי.

בחיים לא אשכח את המילים האלה: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב ויגון עמוק על מותו של ראש ממשלת ישראל ..."

כמו אנשים רבים בכיתי

מול המסך,

ובכיכר עם הנרות,

ועל דפי העיתונים,

וצפיתי במסע הלוויה משל יש סיכוי שהוא תיכף יחזור לחיים.

כאבתי מול ההספדים שהזכורים ביותר מבינהם הם של נועה, נכדתו של רבין ושל קלינטון, נשיא ארה"ב דאז. הספד שהשפיע עלי עמוקות ואחזור אליו בסוף הפוסט.

ואז התגלה הרוצח והתקיים המשפט. הוא מעולם לא התחרט וטען שמעשיו נעשו בכדי להציל אותנו, את העם.

ואני שואלת: מי שֹמך?

מי שֹמך לפעול בשם העם?

פועלו של רבין, וזה לא משנה אם מסכימים איתו או לא, נעשה בצורה לגיטימית בזכות הקולות שקיבל מהעם. כן אותו העם.

ואתה,

מי שֹמך?

מי נתן לך את קולו?

אני לא מתיימרת לעמוד בשורה אחת עם רש"י וקסוטו, גם לא בשורה מאחוריהם, אבל לפני יותר משלושת אלפים שלוש מאות ועשרים שנים, ניתנה התורה לעם ישראל.

אלוקים, אותו אל שבשמו אתה קורא בתפילותיך, ושבשם יראתו אתה חובש כיפה על ראשך, דרש מבני ישראל לקיים באדיקות 10 חוקים אנושיים בסיסיים.

הדיבר השישי, שהוא גם אחת משבע מצוות בני נח (המחייבת אותך, כמו כל אדם, מתוקף חזרתה של התורה עליה), הוא - לא תרצח.

בלי פרשנות,

בלי סייגים,

בלי רצח פוליטי מותר ורצח בגלל מקום חנייה אסור!
(והעובדה שדין רודף מתיר רצח, אינה חלה על אישי ציבור הפועלים למען הכלל, גם אם הם טועים. כפי שמעידים רבנים רבים, בינהם רבני ישיבת הר ברכה, שבשומרון ואפילו רב העיר העתיקה, אביגדור נבנצאל שאמר שאין דין רודף חל בימינו למעשה).

באתר של צעירי חב"ד מצאתי מאמר המתייחס למעמד הר סיני ולאחדות העם. הרשה לי לצטט את 2 הפיסקאות המסיימות אותו:

"...כך יש לתפוס את המושג יהודי. זו מהות פנימית שמתארת את האדם עצמו. מי שנולד יהודי (או התגייר כהלכה) יהיה מחובר בטבורו לנצח לברית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר-סיני. הוא לעולם יישאר יהודי, משום שבעצם מהותו הוא חלק מ'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. דווקא משום כך התורה קוראת לו לשוב אליה, שכן הוא תמיד קשור אליה.
זה הבסיס שמאחד את כל בני העם היהודי. אנחנו יכולים לריב ולהתווכח, להיאבק ולהילחם - ועדיין נישאר יהודים, אחים. גם אם איננו יכולים להגיע להסכמה ולהבנה, ואפילו כל אחד ואחד חושב על זולתו את הדברים הקשים ביותר, בכל-זאת יהודים אנחנו.
זה הדבר הגדול שהתחולל במעמד הר-סיני – הברית הבלתי-ניתנת לערעור בין עם-ישראל לבין הקב"ה ובין כל בני העם היהודי לדורותיהם. הברית הזאת היא יסוד אחדותנו, והיא חוזרת ומתעוררת בעומדנו סמוך לראש-חודש סיוון, היום שבו חנה עם-ישראל לרגלי הר-סיני 'כאיש אחד בלב אחד'. חשוב לטפח את האחדות הזאת, לזכור אותה גם בעת פולמוס ועימות ולהבין שהיא סוד כוחנו..."

אז לא הסכמת עם דרכו של רבין.

אז מה?

מי שֹמך?

ובאתר כיפה מוסברת חבישת הכיפה ממספר סיבות, שהעיקרית בינהן היא: "...כך האדם מבטא ש"שכינה למעלה מראשי". בימים בהם המיצוי האישי תופס מקום רב כל כך, בימים בהם הדגשת ה"אני" חורגת מעבר לכל פרופורציה, אנו צריכים לזכור "מה למעלה ממך"..."

אתה שכחת מי למעלה ממך. מי חורץ גורלות ומי גוזר לחיים או למוות.

אתה שמת את עצמך.

אתה החלטת שמה שלא מתאים לך ומי שלא מתאים לך יושמד. ומיד.

והעובדה שהיה או לא היה דין רודף לא פוטרת אותך מהממד האישי. עובדה שאלפי אנשים ידעו/שמעו/חשבו שהוצא דין רודף אבל מכ-ו-ל-ם אתה, רק אתה, החלטת לבצע.

הרצח הזה הוא רצח אישי! רצחת בשמך ולמענך בלבד! והתחבאת מאחורי גוף קולקטיבי. אולי כדי להצדיק את עצמך בעיני עצמך ומשפחתך ואולי כדי לנסות ולהציל את עצמך מעונש כבד יותר.

אינך טוב יותר, נעלה יותר, צדיק יותר או מוסר נפשך עבור עמך יותר מכל רוצח אחר. נהפוך הוא.

ואני?

אני ישבתי מול המסך, דומעת,

חושבת, מה יכולתי לעשות? שומעת

את המילים: "שלום, חבר" של קלינטון ויודעת

שלילד שלי יקראו -עמית.

והוא יקפל בתוכו את כל התכונות והמידות הטובות הנדרשות לאדם כדי לשאת בזכות ולא בחסד את ההגדרה: בן-אדם.

הוא יהיה אנושי וחברי ומתחשב ומכבד ואוהב אדם. כל אדם, באשר הוא אדם.

הוא ידע שעד כמה שהוא חשוב ואהוב, הוא לא הסמכות העליונה, היחידה, השופטת והמבצעת.

הוא יהיה התקווה שלי לעולם נקי,

לעתיד אפשרי.

הוא יהיה התקווה שלי

לשלום.